<h1>ספר האסופות מכת"י סימן שפ"ח</h1>
<h2>דף מז:</h2>
המל את הגרים מטבילין אותו (קודם לכן) [...י כן] בפני ב"ד וצריך לקבל עליו עול המצוות כדאית' בפר' החולץ [יבמות מ"ז ע"ב]. וכן לעבד משוחרר, ואם (י)קנאו מגוי ורוצה להטבילו לשם עבדות מטבילו בפני שלשה ויודיעוהו מצוות שהעבד חייב. וכן לשפחה, כדמפר' התם. ואחר עלייתם יברכו אקב"ו על הטבילה, כדאית' בפרק קמא דפסחים [ז' ע"ב]. וכשמל את הגר או' באימ"ה אקב"ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית. ולעבדים או' כן למול את העבדי' ולהטיף וכו'.
אלו הן ציצין המעכבין את המילה החופה את העטרה אמ' ר' אבינא א"ר ירמיה בר אבא אמ' רב בשר החופה רוב גובהה של עטרה, ואיזהו גובהה של עטרה שורה שמקיף ראש הגיד כמין נזר זהו העטרה, ומשם הגיד משפע ויורד למטה עד פי האמה. ואם עשה פריעה ונתגלה ראש הגיד ברובו בין בהקיפו בין בארך מילתו כשירה מפני שעתיד להגלות הכל לאחר זמן כשיגדל. כן קבל ר' גרשם הגוזר וכן נראה לו. אבל צריך לתקנו תמיד עד שיגדל הנער כמו שעושין לקטן המסורבל בבשר שאמרו שצריך לתקנו כפי מראית העין. פי' מחמת שהוא בעל בשר חופה את הבשר ונראה כמי שאינו מהול וצריך לתקנו כפי מראית העין תדיר בכל יום עד שיגדל. [שבת קל"ג ע"ב] ת"ר מהלקטין את המילה. פי' ציצין המעכבין את המילה מלקטין אותם ומלין אותם פעם שנית, שנא' [בראשית י"ז] המול ימול אחת למילה ואחת לציצין, ואם לא הלקיט ענוש כרת. א' רב פפא בגדול בן י"ג שנה קמיירי דכת' [שם] וערל זכר אשר לא ימול וגו'. מתקיף לה רב אשי גדול בהדי' כתי' דכת' וערל זכר וגו', אלא א' רב אשי אומן המלו ענוש כרת משום דלא גמר מלאכתו כהוייתו. פי' של ציצין מפורש בערוך הן שיורי הערלה רצועות של בשר הנשארים מן הערלה הנה והנה וחופין העטרה. ועוד בערוך בתשובת רב האיי גאון ורב שרירא אביו פי' כמין זיז יוצא ועודף על הבשר בראש הגיד וחופה העטרה. כל בשר היוצא סמוך לעטרה וחופה העטרה אינו נקרא ציצין אלא אם כן נטל מקצתו ונשתייר מקצתו הנה מעט והנה מעט אותם שיורין נקראין ציצין. ואותם ציצין באים בפשיעתו של מוהל לפי שאינו מדקדק לחתוך הערלה בשוה ומשייר ליקוטין בעיקר העטרה. פי' אחר משמע כי הציצין באים בעור הפריעה לפי שנקרע העור אזן מכאן ואזן מכאן לכל צדי הגיד אותן ליקוטין נקראים ציצין. ומחמת מהירות המוהל שאינו חושש על אותם שיורין באים לידי עיכוב.
[שבת שם] ת"ר המל בשבת כל זמן שלא סלק ידיו וראה שנשתיירו בו ציצין דבוקין וחופין העטרה חוזר עליהם בעוד שטרוד בדבר וקורע אותם שינית בין ציצין המעכבין שהן רוב בין שאינן מעכבין שהן מיעוט דכלה חדא מצוה היא ושבת נתנה לדחות לגבי מילה. פירש מן המילה שסלק ידיו ורגליו והלך כבר, על ציצין המעכבין כגון שראה רובו שאינו פרוע חוזר עליהם שנית וקורע כל היום לפי שהפריעה חובה כמו מילה. ועל ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר וקורע, שאינו מעכב והויא ליה כתחלת קריעה ועושה חבורה בשבת. ואם הוא צריך יקרענו במוצאי שבת. ואם יודע האומן להעביר אותם שיורין על ידי שנוי בלבישת הנקובים דברי הכל מותר, ואע"ג שסלק ידיו ורגליו ופירש כבר, סברא הוא שהציצין באים בעור הפריעה לפי שכל אדם כשבא למול חותך הערלה בשוה ואינו עושה ציצין, וכן נקט המשנה ציצין סתם בין שנשתייר רוב החופה העטרה במקום אחד בין שנשתיירו הנה והנה בין בעור העליון בין בעור התחתון צריך לתקנו בלבישת הנקובים כדי שלא יבאו לידי עיכוב.
[שבת קל"ז ע"ב] אמ' שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו ובודקין אותו יפה כל זמן שמתקשה הגיד ונראה מהול אין צריך למולו שנית ואם לאו צריך למולו שנית. במתניתא תנא רשב"ג או' רואין אותו כל זמן שמתקשה ואינו נראה מהול צריך למולו שנית ואם לאו אין צריך למולו מאי בינייהו נראה ואינו נראה איכ' בינייהו. בהלכות גדולות פסק הלכה כרשב"ג. בין אליבא דשמואל בין אליבא דרשב"ג אם נראית רוב העטרה מגולה על ידי קשוי או על ידי הדחק זו היא מילה טובה וכשרה ואין צריך למולו שנית, מפני שעתיד הנער לגדל ויגלה העטרה מאליה, וגם בקשיותו ישוב העור למקומו ויראה העטרה. וסמוך למילתו צריך ללבוש הנקובין צרים בדוחק עד העטרה ג' או ד' פעמים, וזהו דתנן [שם ע"א] מתקנו מפני מראית עין שהכי משמע שיתקנו באיזה עניין שירצה כדי שלא יהא נראה כערל לכשיגדל שצריך לתקנו תדיר שיהא מהול כהילכתו. וכיצד עושין לו יוציא ראש הגיד הבשר חוץ לעור וידחה העור אחור, ואם כך הוא כשבודקין המילה ורואין העור דבוק לבשר כל כך ואינו יכול להפרידו בשום עניין זהו ודאי ערל גמור ואין מועיל לו שום קשוי ואין לו תקנה עד שימולו פעם שנית שנ' [בראשית י"ז] המול ימול אפילו ארבעה וחמשה פעמים.
<h2>דף עא.</h2>
אלו אין מלין בשבת. כל אותם שדוחין מילתן עד ט' ימים או עד י' או עד י"א אינן נמולין בשבת או כגון המשוך, ונולד מהול וגר שבא להתגייר וקטן שעבר זמנו, ויוצא דופן, ומי שיש לו שתי ערלות, ואינן נמולין אלא ביום דכת' [ויקרא י"ב] וביום השמיני ימול, א"ר חנינא כל הנמולין כואב להם המילה ביום השלישי יותר מיום הראשון וכחם חלש, שנ' [בראשית ל"ד] ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים, לפיכך התירו רבותינו לעשות מדורה לחמם חמים ולעשות כל צרכי המילה בשבת שחל להיות בתוך שלשת ימי המילה כדרך שעושין בחול אם הוא צריך, ואע"ג שמכה בבשר הקטן מעלה ארוכה מהרה אינו דומה למילה לפי שכוחו חלש לפיכך מותר, אבל לאחר שלשה אסור, וכן הלכה. אבל בחול המועד מותר למול אפילו שלא בזמנה, לפי שהרבה מלאכות שאינן מצוה מותרות בחול המועד. הנולד בספק אינה דוחה את השבת, דתנן [שבת קל"ד ע"ב] ספק ואנדרוגינו' אין מחללין עליהם את השבת, ור' יהודה מתיר באנדרוגינוס, ופסקינן הלכה כרבנן דאינה דוחה שבת.
אלו מילות שאין דוחי' שבת. ת"ר ביום השמיני ימול בשר ערלתו, ערלתו ודאי דוחה שבת ולא נולד מהול דוחה, ולא נולד לשמונה חדשים, ולא נולד בין השמשות, או בספק בין השמשות בערב שבת דוחין אותם עד יום א', ועל נולד מהול הלכה כבית הלל שאין צריך להטיף ממנו דם ברית לפי שאין מחללין עליו את השבת, ולא לברך ברכת המילה והרי הוא כישר' מהול לכל דבריו, ובשעה שמכירין בו שהוא מהול קורין לו שם בפני עשרה, ואם אין שם עשרה קורין בפני שנים. אבל בחול הכל מודים שמטיפין לנולד מהול דם ברית דשמא ערלה כבושה היא. וכשחל יום ח' של נולד מהול בשבת דוחין אותו עד אחר השבת ואז מטיפין ומקיימין מצות המילה, והטפת דם ברית כמו כן הוא מצוה דכת' [זכריה ט'] (ו)גם את בדם בריתך וגו'. וכן הלכה. אבל ביום טוב מטיפין וכל שכן בחולו של מועד. ובכל מקום שצריך להטיף צריך נמי לברוכי ברכת המילה לפי שעל ידי שהוא מל וחותך הבשר יצא הדם לשם מצוה.
פי' לערלה כבושה. מלמעלה נראית קצת מן העטרה מגולה בראש הגיד ולמטה לגיד במקום החריץ דבוק העור לבשר ומכסה העטרה מלמטה, ולפי שאינו מגולה מכל וכל נחלקו עליו רבותינו. פי' של כבושה טמונה. העטרה טמונה בעור והעור דבוק לבשר ונראה לעיניים כמו מהול, והוא צריך פריעה, ערלה כבושה כמו ערלה טמונה, דמיונו [מיכה ז'] יכבוש עוונותינו. סמך לדבר בבראש' רבה [פמ"ו י"ג] ר' יהוד' או' המשוך לא ימול מפני שהיא ערלה כבושה, אמרו לו והלא הרבה בימי כוזיבא היו ולכולם היו בנים וחזרו ומלו, הה"ד המול ימול המל ימול אפילו ארבע' וחמש' פעמים, את בריתי הפר זה המשוך. נמצא המשוך לא ימול מפני שהיא ערלה כבושה, פי' טומן המילה בתוך העור. נולד בזמנו. מסורת בידנו מאבתינו הלכה למשה מסיני [ר"ה י' ע"ב] יום אחד בשנה חשוב שנה, יום אחד בחדש חשוב חדש, לפיכך אם נולד הוולד יום אחד בחדש התשיעי יצא מכלל שמנה.
קטן החולה אין מלין אותו עד שיבריא. בהלכות גדולות היכא דנפל עליה דינוקא חולי שקור' מלווי ומיחלש מעכבינן ליה מבתר דשבקא ליה החולי מלווי והזיע בחצי היום ממתינין לו ז' ימים אחר הזיעה, ומלין אותו גם אחר חצי היום, הואיל ועבר יום ח' שלו שוב אינו דוחה לא שבת ולא יום טוב.
<h2>דף עא:</h2>
בשכל טוב. [שבת קל"ז ע"ב] א' שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו כל זמן שמתקשה הגיד ונראה מהול אין צריך למולו שנית, ואם לאו צריך למול שנית, ובנראה ואינו נראה קיימא לן כברייתא דאין צריך למולו, ונר' דשמו' לא שמיע ליה ברייתא. מל ולא פרע כאלו לא מל. ואי איכא הסח הדעת צריך לחזור ולברך גם המוהל, וגם אבי הבן כשיפרע, וכל שכן אם צריך לחתוך גם הערלה. ת"ר המל אומ' באימ"ה אקב"ו על המילה, ואם טעה בברכה מברך שנית, ומדת חסידות שאחר הברכה מגלין הערוה ומלין. ויש הופכין פניהם מן הערוה, ואם לבו נוקפו ובהול מוטב שיגלה מיד ויברך על המילה. ואבי הבן מברך באימ"ה אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. וכן הלכה דלבתר פריעה מברך להכניסו, וכן נר' לר' אבי"ה דלא מברך שהחיינו אלא כדקעביד מצוה המוטלת עליו כדתנן בפ"ק דקדושין [כ"ט ע"א] ובסוף מסכת פסחים [קכ"א ע"ב] האב חייב למול את בנו ולפדותו, ועל פדיון הבן מברך אבי הבן באימ"ה אקב"ו על פדיון הבן, ושהחיינו, משום דעליו מוטל לפדותו. וכן נמי משמע אם המוהל הוא אבי הבן צריך לברך ג' ברכות על המילה, להכני' בבריתו, ושהחיינו, אבל משום דרוב העולם אינן אומנים למול לא הורגלו בכך, וראייה מן העושה סוכה לעצמו [סוכה מ"ו ע"א] דמברך לעשות סוכה, ושהחיינו, וכן העושה לולב וציצית לעצמו וכן טובא. וכן דנתי לפני אבא מרי נ"ע ולפני כל הישיבה כשמלתי את בני והודו לדבריי וברכתי גם שהחיינו, אבי"ה. וכל הקהל או' כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה ולחפה ולמעשים טובים. ועומד המברך ואו' באימ"ה אשר קדש ידיד מבטן וכו', עד ברו' אתה י"י כורת הברית, אלהינו ואלהי אבותינו קיים את הילד הזה וכו', ובירושלמי איכא תשתלח אסותא משמיה לאמיה דרבייא הדין דהיא צריכה אסו וכו'. וכן נוהגין בלומברדייא שאו' כן עוד היום הזה. ולכך נהגו להטיף מן היין של ברכה בפי הקטן וגם לשלוח הכוס לאם הילד כי התפללו עליהם, וגם כן כניהוגינו שאו' קיים את הילד הזה וכו', ואם אין שם יין יברך רק הברכות.
ומפני שכתבתי כל אלו עינייני מילה אכתוב גם הילכות המילה כמו שהעתקתי מספר הילכות מילה. אלו הן הילכות מילה. מוהלין, פורעין, מוצצין, ונותנין עליה איספלנית וכמון. מוהלין היכי דמי, חותכין הערלה באיזמל וכיצד עושין ביום השמיני כשמביאין הנער למול קודם שיתחיל המוהל למול צריך בעל הברית להעמיד יריכיו סמוכים ביחד שלא ישמוט לו הנער בין ברכיו ויבא לידי סכנה, וצריך כמו כן שיחזיק שני שוקי הנער בשתי ידיו שלא יבעט הילד ברגליו ויקלקל המילה ויסתכן בנפש הילד על ידו, ועוד צריך שישפיל ערות הילד בחיקו של בעל ברית כנגד פניו וכנגד האורה כי טוב לו האורה. וצריך בעל הברית לצדד את יריכיו כשתופס הנער בחיקו בשביל שלא יעשה המוהל צל לעצמו כשיחתוך ויסתכן בילד. והמוהל צריך לנגב האבר קודם שיתחיל למול כי רחץ מחדש ומחמת ליחלוחית המים יתפיס מן העור יותר מדאי והוא סכנה. וכן אם ישתין לפני המילה צריך לקנח האבר, ואחר כך ממשמש בגיד מעט ויתקשה האבר קצת ויצא הגיד מן הבשר חוצה ויועיל לו שיבחין בין העור לבשר. אחר כך יקח הערלה בידו אחת בין שלש אצבעתיו וימלול אותה בראשי האצבעות ויבחין מיד איזה העור ואיזה הבשר. וצריך שיחזיק הערלה בכל כחו. וכן צוה ר' יעקב הגוזר והוא היה אומן מובהק, וכמה פעמים הזהיר לתלמידיו על זה עבור שלא ישמוט הערלה קודם שיגמור לחתוך, כי כן עיניינו מיד כשמרגיש בו הקטן האבר נמשך מעצמו הרבה מאד. לפיכך כל אדם יזהר בזה ולא יבא לידי סכנה. אחר כן יקח האזמל בידו השנית ויכרות הערלה בבת אחת סמוך לצפורן בלי פחד בעזרת מלכינו. וכשיתחיל למול יחתוך מן הצד כדי שלא יפגע לא בכיס ולא בגיד מלמטה, שהמים והזרע עוברין בתוכו, ואם ימול מלמעלה למטה אז הוא סכנה מפני שהעור נמשך אחר ידו בסוף כריתתו. וכן אתה מוצא בכל דבר רך ועגול כשמתחילין לחתוך בו מצד אחד נמשך השאר שבידו הרבה מאד, לפיכך ימול קצת מן הצד ויחתוך הערלה בבת אחת, ויזהר שלא ישמוט הערלה מידו כמו שאמרנו. ואם יארע מזלו שישמוט לו בערלה ימהר ויתפוס בו פעם שנית וימול סמוך לצפורן ואל ירך לבבו על זה ויהיה המקום בעזרו.
פורעין היכי דמי. פורעין קריעת עור שני והוא מכסה ראש הגיד תחת הערלה. וכיצד עושין אחר כריתות הערלה ממהר וזורק מידיו הערלה והסכין אל תוך הכלי שבו חול או עפר, ואע"פ שאין ראייה לדבר זכר לדבר שנ' [בראשית ל"ב] ושמתי את [זרעך] כחול הים וגו'. ויקח האבר בידו אחת קודם שיכסה הדם את הנקב, ויתפוס האבר בידו אחת עד שיתן הצפורן המתוקן לכך בתוך הנקב, וישוב ויתפוס העור גם בידו השנית כמו כן בין הצפורן אחרי כן וימשוך אותו העור אליו מעט. ויקרענו הנה והנה לכל צדי הגיד בלי חמלה עד שתתגלה כל העטרה או הרוב, וזהו פריעה כאשר נצטוה יהושע כשנכנסו ישר' לארץ. מה שתקנו לכסות הערלה והדם בעפר על שם [במדבר כ"ג] מי מנה עפר יעקב, כי כן עשו אבתינו במדבר. ובמדרש בריית' דר' אליעזר [פכ"ט] מפורש הכל. ד"א לפי שישר' נמשלו לעפר הארץ שנ' [בראשית כ"ח] והיה זרעך כעפר הארץ, לפיכך נותנין הערלה והדם בעפר הארץ או בחול. והמוהלים שעושין פריעה בעיניין אחר שלוקחין האבר והופכין העור לאחור בלא קריעה לא יישר בעיני אבא מרי כי זאת פריעה שיכול לבא לידי קילקול שיעשה אותו כרות שפכה בגרידת הצפורן לפי שאין העור נפרד כן ממקום חבורו אלא בקושי גדול, וגם גורם לדם שיצא לרוב בפשיעתו. ורוב פעמים שלא יוכל לגלות העטרה בזה העיניין. ועוד מכמה טעמים אין נראית לו זאת הפריעה כשירה, לפי שאין פריעה אלא לשון גלוי בשר, כגון [חולין י"ט ע"ב] שחיטה מפורעת, פי' שחיטה מגולה, ועוד כך הוא ודאי דבעינן קריעה ממש, דקתני מתני' [שבת קל"ז ע"א] אלו ציצין המעכבין את המילה כגון שנקרע העור אוזן מכאן ומכאן, ציצין, הוא עור היוצא סמוך לצפורן, דקתני בפרק המצניע [צ"ד ע"ב] ציצין שפירשו מן היד, ולגבי ציצית נמי אמרי' [מנחות מ"ב ע"א] אין ציצית אלא ענף, מכאן למדנו לפריעה שהוא קריעה ממש, וכל העושה פריעה בלא קריעה אינו אלא טועה לפי שלא עשה ליקוטין למילה הנקראין ציצין. ויש אומנים כשעושין פריעה קורעין העור על בשר האצבע ולא בין הצפרניים לפי שאינן יודעין לכווין תפיסת העור בין הצפורניים וכן הוא עיקר. אבל אבא מרי קבל לעשות פריעה בין צפרני האגדל והאצבע, וכל העושה פריעה ככה צריך לאצבע השלישי האמצעי שיסייע לשנים להחזיק עמהם כדי שלא ישמוט לו העור עד שיקרענו, כי העור התחתון הוא שייע ודבוק לבשר מאד לפיכך הוא קשה לתפוס. והמוהל כשבא לעשות פריעה יזהר שלא יתפוס העור העליון הנשאר מן הערלה כאשר ראה לאבא מרי פעם אחת המוהל מחמת בהילותו טעה וקרע את עור העליון ובעור התחתון לא נגע לגמרי ולא הרגיש בדבר עד שהביאו הנער לבית והיה הדם שותת ויורד מאד, ויהי כאשר ראו הקילקול וכי לא נעשתה הפריעה כהילכתה, מיד קראו לאומן אחר ועשה פריעה כדין בעור התחתון אחר כן העמידו הדם ולא לבשו הנקובין למילה עד למחרתו ולא הזיק לנער כלום ויחי הנער.
מוצצין היכי דמי המוהל חייב לעשות מציצה. כיצד עושין מציצה אחר הפריעה מכניס האבר מיד לתוך פיו ומוצץ את הדם מן האבר עבור כי נקרם הדם בפי האמה והוא סכנה לילד אם לא יעשה מציצה כדא' בפר' ר' אליעזר [שבת קל"ג ע"ב] אמ' רב פפא האי אומנא דלא מייץ מעברינן ליה מפני שהדם נקרם בפי האמה והוא סכנה. לפיכך אף בשבת נמי שרי. אע"פ דדם המילה חבורי מחבר וכשהוא יוצא על ידי מציצה עושה חבורה אפילו הכי שרי משו' סכנתא, ודומיא דאספלנית וכמון ורחיצה דכי לא עביד הוי סכנה. וכן הלכה. ואחר המציצה גומע גמיעה מן היין עם הדם שבפיו וממהר וזורק מפיו על המילה שניהם הדם והיין כי היכי שימהר רפואתו בכך. ויש אומנים שמוצצין ג' פעמים. והטעם נמי כמו שאמרנו. ונותנין עליה אספלנית וכמון שכן היתה רפואתם של קדמונים, והוא שרי אפילו בשבת, אבל עתה אין נוהגין לעשות כן רפואה, אלא עושין רפואה יותר בנחת. וכיצד עושין מיד אחר פריעה ממהר המוהל וזורק היין מפיו על המילה פעם אחת ולא יותר. וקדמונינו היו טורפין יין ושמן. ועתה אין טורפין יין ושמן אלא רק שמן זית בלבד נותנין על המילה בכל יום תמיד, ואין עושין איספלנית אחר. ולובשין למילה סמרטוטי' נקובין באמצע עשויין מבלאי בגדי' עגולין וקטנים, והנקב שנוקבין בו צריך לעשותו צר רק כפי מה שיכול להכניס בו ראש הגיד עד שנראית נזר העטרה, ומפני שלובשין המילה באותם סמרטוטין דחוקים עד העטרה כעין חלוק קורין אותם חלוקין. כך הוא סדר לבישתן מתחלה לוקח מהם שנים נקובין טבולין בשמן זית ולובש את המילה עד העטרה, ויוסיף עוד על אותם שנים אחד קטן שאינו נקוב כמו כן טבול בשמן זית, ואותו בגד מגין על הבשר היוצא בעד הנקבים שלא ישרט מחמת הבגדים. ומוסיפין עוד על אלו חתיכות בגד קטן כפיסת יד ואותו הוא שמירה לנקובין שלא יצאו, ושמירה הוא למלבושים שלא יתקלקלו מן הדם והשמן.
ואחרי שיגמור המוהל מלאכתו צריך בעל ברית לדחוק לנער היריכיים ביחד בעבור שלא ישפשפנה הילד ברגליו לכך צריך שיקשור הנער ברגליו רמז לעקידת יצחק אבינו, ויצאו הנקובי' מן המילה והוא סכנה. ושוהין שעה קטנה אחר יציאת בית הכנסת ומרחיצין את הילד. סליק סדר המילה כאשר סדרו ר' גרשם ב"ר יעקב הגוזר לפי סברתו ולפי דעתו.
אלו הן ציצין המעכבין את המילה החופה את העטרה אמ' ר' אבינא א"ר ירמיה בר אבא אמ' רב בשר החופה רוב גובהה של עטרה, ואיזהו גובהה של עטרה שורה שמקיף ראש הגיד כמין נזר זהו העטרה, ומשם הגיד משפע ויורד למטה עד פי האמה. ואם עשה פריעה ונתגלה ראש הגיד ברובו בין בהקיפו בין בארך מילתו כשירה מפני שעתיד להגלות הכל לאחר זמן כשיגדל. כן קבל ר' גרשם הגוזר וכן נראה לו. אבל צריך לתקנו תמיד עד שיגדל הנער כמו שעושין לקטן המסורבל בבשר שאמרו שצריך לתקנו כפי מראית העין. פי' מחמת שהוא בעל בשר חופה את הבשר ונראה כמי שאינו מהול וצריך לתקנו כפי מראית העין תדיר בכל יום עד שיגדל. [שבת קל"ג ע"ב] ת"ר מהלקטין את המילה. פי' ציצין המעכבין את המילה מלקטין אותם ומלין אותם פעם שנית, שנא' [בראשית י"ז] המול ימול אחת למילה ואחת לציצין, ואם לא הלקיט ענוש כרת. א' רב פפא בגדול בן י"ג שנה קמיירי דכת' [שם] וערל זכר אשר לא ימול וגו'. מתקיף לה רב אשי גדול בהדי' כתי' דכת' וערל זכר וגו', אלא א' רב אשי אומן המלו ענוש כרת משום דלא גמר מלאכתו כהוייתו. פי' של ציצין מפורש בערוך הן שיורי הערלה רצועות של בשר הנשארים מן הערלה הנה והנה וחופין העטרה. ועוד בערוך בתשובת רב האיי גאון ורב שרירא אביו פי' כמין זיז יוצא ועודף על הבשר בראש הגיד וחופה העטרה. כל בשר היוצא סמוך לעטרה וחופה העטרה אינו נקרא ציצין אלא אם כן נטל מקצתו ונשתייר מקצתו הנה מעט והנה מעט אותם שיורין נקראין ציצין. ואותם ציצין באים בפשיעתו של מוהל לפי שאינו מדקדק לחתוך הערלה בשוה ומשייר ליקוטין בעיקר העטרה. פי' אחר משמע כי הציצין באים בעור הפריעה לפי שנקרע העור אזן מכאן ואזן מכאן לכל צדי הגיד אותן ליקוטין נקראים ציצין. ומחמת מהירות המוהל שאינו חושש על אותם שיורין באים לידי עיכוב.
[שבת שם] ת"ר המל בשבת כל זמן שלא סלק ידיו וראה שנשתיירו בו ציצין דבוקין וחופין העטרה חוזר עליהם בעוד שטרוד בדבר וקורע אותם שינית בין ציצין המעכבין שהן רוב בין שאינן מעכבין שהן מיעוט דכלה חדא מצוה היא ושבת נתנה לדחות לגבי מילה. פירש מן המילה שסלק ידיו ורגליו והלך כבר, על ציצין המעכבין כגון שראה רובו שאינו פרוע חוזר עליהם שנית וקורע כל היום לפי שהפריעה חובה כמו מילה. ועל ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר וקורע, שאינו מעכב והויא ליה כתחלת קריעה ועושה חבורה בשבת. ואם הוא צריך יקרענו במוצאי שבת. ואם יודע האומן להעביר אותם שיורין על ידי שנוי בלבישת הנקובים דברי הכל מותר, ואע"ג שסלק ידיו ורגליו ופירש כבר, סברא הוא שהציצין באים בעור הפריעה לפי שכל אדם כשבא למול חותך הערלה בשוה ואינו עושה ציצין, וכן נקט המשנה ציצין סתם בין שנשתייר רוב החופה העטרה במקום אחד בין שנשתיירו הנה והנה בין בעור העליון בין בעור התחתון צריך לתקנו בלבישת הנקובים כדי שלא יבאו לידי עיכוב.
[שבת קל"ז ע"ב] אמ' שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו ובודקין אותו יפה כל זמן שמתקשה הגיד ונראה מהול אין צריך למולו שנית ואם לאו צריך למולו שנית. במתניתא תנא רשב"ג או' רואין אותו כל זמן שמתקשה ואינו נראה מהול צריך למולו שנית ואם לאו אין צריך למולו מאי בינייהו נראה ואינו נראה איכ' בינייהו. בהלכות גדולות פסק הלכה כרשב"ג. בין אליבא דשמואל בין אליבא דרשב"ג אם נראית רוב העטרה מגולה על ידי קשוי או על ידי הדחק זו היא מילה טובה וכשרה ואין צריך למולו שנית, מפני שעתיד הנער לגדל ויגלה העטרה מאליה, וגם בקשיותו ישוב העור למקומו ויראה העטרה. וסמוך למילתו צריך ללבוש הנקובין צרים בדוחק עד העטרה ג' או ד' פעמים, וזהו דתנן [שם ע"א] מתקנו מפני מראית עין שהכי משמע שיתקנו באיזה עניין שירצה כדי שלא יהא נראה כערל לכשיגדל שצריך לתקנו תדיר שיהא מהול כהילכתו. וכיצד עושין לו יוציא ראש הגיד הבשר חוץ לעור וידחה העור אחור, ואם כך הוא כשבודקין המילה ורואין העור דבוק לבשר כל כך ואינו יכול להפרידו בשום עניין זהו ודאי ערל גמור ואין מועיל לו שום קשוי ואין לו תקנה עד שימולו פעם שנית שנ' [בראשית י"ז] המול ימול אפילו ארבעה וחמשה פעמים.
<h2>דף פ.</h2>
קטן שנולד לשבעה חדשים אם חל יום שמיני שלו בשבת מלין אותו ומחללין עליו את השבת כמו אם היה נולד לתשעה, משום שבן שבעה חי ואינו חשוב כנפל, למאי נפקא מינה שאם מת לאחר שלשים יום שמתאבל עליו (ולחייב אותו) [ולפטור אמו] מן הייבום. אבל אם נולד לשמנה וחל יום שמיני שלו בשבת אין מחללין עליו את השבת שימולו אותו דאותה מילה דוחין עד שיכלו ט' חדשים, וכן לדברים אחרים אין מחללין עליו, ואין מלין אותו בשבת כל עיקר הואיל ונדחה מיום השמיני, כדאמ' בפר' מילה [שבת קל"ה ע"א] שהוא חשוב כאבן לכל דבריו בשבת.
